חזרה לבית הספר
כמה ימים אחרי תחילת היום הראשון (ואם ממש נדפקתם אז יום אחד,ואם ממש ממש נדפקתם,אז באותו היום נותנים שיעורי בית. כמה נוח למורה לתת לנו עשרת אלפים עמודים בבקשה "תכינו למחר! מי שלא מכין לא נכנס לשיעור!!!!!" ככה אני מוצאת את עצמי יושבת בחדר עוד שניה משתגעת עם מליון תרגילים במתמטיקה שאפילו את הראשון אני לא מצליחה לפתור, אז איך לעזאזל אני אמורה לסיים את השאר?! (אה כן, להעתיק מדף התוצאות רק תתשובות ולהגיד שלא ידעתי שצריך לעשות דרך).
כמובן שקיימת גם "ההשארה". נותנת לשיעורים להתייבש על המדף ויום לפני השיעור נזכרת שיש לי שיעורים. אבל אני לא באמת עושה. ואז יום לפני המבחן אני צריכה להשלים חומר של שנה שלמה.
אז השנה החלטתי ללמוד.
אבל,איךךךך? אני לא מצליחה כלום יושבת שעות עד שאני נרדמת על הספר,(זה באמת קרה!) בשלב הזה אני מגיעה למצב שהמוח שלי קורס,הידיים שלי עייפות ואני לעולם לא באמת אמצא תנוחה נוחה לרגליים, במצבים שבהם אני מתעצבנת, סביר להניח שעל העט שהיה איתי בתחילת הכנת השיעורים יהיה ניתן להגיד ז"ל ולצרף אותו לשאר חבריו בתחתית הפח.
(לא מומלץ לך להיות העט שלי). במקרים הכי גרועים אני פונה למישהו לעזרה, בהתחלה הכול באווירת לימודים חגיגית, אחר כך זה הופך למצב שאני צועקת עליו מתעצבנת ושוברת עט (ואם זה העט שלו אז זה הופך להיות משעשע,טוב,בשבילי לפחות).
אז חזרנו לבית ספר ועם כל הבלבול של תחילת שנה (החכם של השכבה בשלוש יחידות מתמטיקה,בכל זאת זה קצת מוזר) התחלנו אשכרה ללמוד, עדיין אין את השטויות של השיעורים שהמילה היחידה שהמורה מוציאה במשך 45 היא "שקט". כמובן שהשיעורים האלה חייבים לבוא מתישהו ואם לא סביר מאוד להניח שאני אתאבד כי איך לעזאזל אני אמורה לשבת במשך 45 דקות שלמות בלי לדבר ובלי לזוז ואשכרה ללמוד|: ועוד לעשות את זה שש פעמים ביום, בלתי אפשרי, שיעורי השוק הם אלה שפותרים את כל הבעיות, יש שטויות ויש צחוקים וככה כולם יוצאים מהשיעור מרוצים (חוץ מהמורה כמובן,וההורים שלכם כשתקבלו את התעודה).
במשך השיעורים היותר רציניים (אפשר לקרוא להם שיעורי קניון) הכל באווירת לימודים שכואבת לי בלב ועושה לי חשק לירות במורה אני בד"כ מוציאה דף ו"מסכמת את השיעור" אבל,לא באמת,קצת צבעים ועיפרון ואני מוציאה דיוקן של המורה שלא היה מבייש את פיקאסו,
טוב כשחושבים על זה יותר לעמוק, הוא כן יבייש אותו אבל בכל זאת.
שיעורי קניון מעצבנים למידי הם שיעורים שבהם במשך 40 דקות הדבר היחידי שאנחנו עושים הוא להעתיק מהלוח,חוץ מהעובדה שהבית ספר קמצן והוא היה יכול בלי שום בעיה לשכפל את הדפים ישנה העובדה שהחומר לא באמת נקלט,לא שזה אכפת לי עכשיו אבל יום לפני המבחן בשעה עשר בלילה כשאני אזכר שיש מבחן זה כן יעניין אותי. אני יוצאת מהשיעור חצי מתה יד כואבת עט עקום ומין כתם כחול מעצבן שיש לי הזרת כתוצאה מהדיו של העט.
אבל ללא ספק אין שיעור יותר מעצבן משיעור שבו אתה לא עושה שוםםם דבררררררררררר ורק מקשיב למורה מזבלת את השכל על מה קרה למצרים במאה הקדומה לתקופה שבה ההשקפה הפשיסטית נולדה באפגניסטן. הרי מאמי שלי נשמה, את הרי יודעת שאנחנו לא באמת מעוניינים להקשיב לך מדברת כל כך הרבה דברים חסרי תועלת וטיפשיים אז בואי פשוט תני לנו סיכום משוכפל ושחררי אותנו הביתה.
את התסכולים שלה שבדרך כלל מורכבים מ"איך השמנתי ככה? פעם הייתי כוסית!" היא מוציאה עלינו, "קדימה אלף סיבובים מסביב למגרש! צאו!". בין כל ההגזמה עם הריצות המטורפות שגורמות לי לבלות את כל ההפסקה בשירותים בניסיון להפחית את האדימות ורק אז לצאת לשכבה (הרי אני לא יכולה לצאת כמו איזה עגבנייה) ישנן גם שיעורי הקפיצות שהן ללא ספק השנואים עלי ביותר.
לא משנה כמה פעמים אני אנסה,אני לעולם לא אצליח לקבל ציון עובר בקפיצות,ואני תמיד אפול על התחת ואתחיל למרר בבכי שהייתי צריכה להבריז.בין כל השיעורים הנחמה היחידה שלי היא ההפסקות,זמן מצויין לשאוף קצת אוויר ולצאת מהכיתה הרותחת (כי בתחילת שנה המזגנים אף פעם לא באמת עובדים) להריץ צחוקים עם החברים, וליהנות קצת בתוך כל הסבל הזה.